שנים חייתי בתחושה שהכאב שלי נמצא במקום מסוים בגוף. פעם זה היה הגב התחתון, אחר כך הכתף, אחר כך כאב מפוזר בלי הסבר ברור. ניסיתי לטפל בכל המקומות באמצעות זריקות, טיפולי פיזיותרפיה, ניתוחים. תמיד הרגשתי שאני רודפת אחרי נקודה אחת קטנה בגוף שמנסה להרוס לי את החיים. אבל אז התחלתי לשאול שאלה אחרת לגמרי: אולי הכאב הוא לא מיקום, אולי הוא מנגנון. כשהבנתי שהכאב שלי הוא לא בהכרח תוצאה של נזק מקומי אלא חלק מתגובה של מערכת שלמה, הגוף והנפש יחד, משהו בי השתנה.
היום אני רואה כאב כרוני לא רק כסימן לכך שמשהו לא בסדר במקום מסוים בגוף, אלא כתגובה מורכבת של מנגנון איום פנימי המתבטאת בפעילות מערכת העצבים שמנסה לשמור עליי. הכאב יכול להיות מנגנון שמתריע, שמבקש לשים לב, שמנסה לעצור אותנו מלעשות עוד מאותו הדבר שמרחיק אותנו מעצמנו. המוח שלנו לומד דפוסים. כשמערכת העצבים חווה מתח, טראומה או דחק מתמשך, היא לפעמים לומדת לשדר כאב גם כשאין סכנה פיזית. במצב כזה, הטיפול במיקום הפיזי בלבד לא משנה את התמונה, כי השורש נמצא במנגנון כולו ובתפיסת האיום והסכנה שנוכחת בתוכי.
כשאני מלווה אנשים עם כאב כרוני, אני מזמינה אותם להפסיק להילחם רק בנקודה הכואבת ולהתחיל להקשיב לכל המערכת. לא רק לשאול "איפה כואב לי", אלא גם "מה הגוף שלי מנסה לומר לי דרך הכאב הזה". כשהתפיסה משתנה, גם התהליך משתנה, במקום עוד טיפול ממוקד באזור מסוים, אנחנו מתחילים לעבוד עם מערכת העצבים כולה, עם רגשות מודחקים, עם דפוסי מחשבה, עם נשימה, עם חיבור מחודש לעצמנו והדבר המדהים הוא שכשמשנים את המנגנון, הכאב במיקום הספציפי מתחיל להיעלם מעצמו.
כאשר מבינים שהכאב הוא לא רק בעיה לתקן אלא שפה הגיונית שעלינו ללמוד לפענח, מתחיל מסע פנימי עמוק. הרבה אנשים שיצאו מתהליך של כאב כרוני מגלים שהריפוי שינה לא רק את הגוף אלא גם את מי שהם. פתאום יש יותר הקשבה לעצמם, גבולות ברורים יותר חמלה ורכות כלפי המקומות הפגיעים שבתוכם. הכאב הופך להיות מורה דרך שמזכיר לחיות אחרת ולא לחזור לדפוסים הישנים.
אני תמיד אומרת שהריפוי הוא לא "במקום" רפואה אלא בשילוב איתה. אבחנה רפואית חשובה כדי להבין מה קורה ברמה הפיזית, אבל כדי באמת לשחרר את הכאב הכרוני צריך גם להבין לעומק את המנגנון שמייצר אותו. זה החיבור בין גוף, נפש, תודעה ומערכת העצבים שמאפשר את השינוי האמיתי. כששני העולמות האלה נפגשים, המדע והרגש, נפתחת דלת אמיתית להחלמה.
אני לא מזלזלת בכאב במיקום מסוים. כשכואב בגב, זה מרגיש מאוד בגב. כשכואב בצוואר, זה ממלא את כל המודעות, אבל היום אני יודעת שזה רק הקצה של הסיפור. המיקום הוא הצעקה, המנגנון הוא השפה. מיקום הכאב בדרך כלל יהיה המקום שיעורר את תשומת ליבנו באופן האפקטיבי ביותר. ברגע שאנחנו לומדים לקרוא את השפה הזו, אנחנו לא רק מקלים על הכאב, אנחנו לומדים משהו עמוק על עצמנו.
אם הייתי נשארת רק עם השאלה "איפה כואב לי", כנראה שהייתי עדיין מחפשת פתרון בכל מקום בגוף. ברגע שהבנתי שהכאב הוא מנגנון ולא רק מיקום, קיבלתי מפתח חדש לריפוי.
היום אני יכולה להודות לו, לא כי הוא נעים, אלא כי הוא גרם לי לעצור ולהקשיב.