כשאנחנו מניחים יד על אש - הכאב מופיע מיידית כדי להרחיק אותנו מהסכנה.
כשאנחנו שוברים רגל - הכאב מאותת על נזק ממשי ברקמות שדורש עצירה והגנה. כלומר: כאב הוא מערכת התרעה.
מנגנון חכם, חיוני ובריא. ועדיין, זה רק החלק הראשון של התמונה.
כאן עולה השאלה שרבים נתקעים בה שנים: אם הכאב הוא מנגנון הגנה - מפני מה הוא מגן?
ובעיקר - למה הוא ממשיך גם כשאין פגיעה ברקמות הגוף? ברוב מצבי כאב כרוני, בדיקות רפואיות לא מגלות נזק מבני.
ולא בגלל שהכאב "דמיוני", אלא כי התפקיד שלו שונה: הכאב לא נובע מהגוף - הוא נובע מהמוח. המוח לא מבחין בין: סכנה פיזית (כמו פציעה), ובין סכנה רגשית, מנטלית או קיומית (כמו פחד, עומס, לחץ, תסכול, חוסר אונים). עבור מערכת העצבים - איום הוא איום.
והתגובה שלו לזה? כאב.
יש משפט שאנחנו צריכים ללמוד להגיד אחרת: זה לא ש"הכאב בראש שלך", שמו שהתפיסות הפסיכוסומטיות קיבעו לאורך השנים
זה שהכאב נובע מהמוח שלך – ובהינתן והמוח שלנו גמיש ומשתנה, ורשתות כאב שנוצרו בו ניתנות לשינוי- אז יש לנו סיבה גדולה לאופטימיות אשר פותחת צוהר אמיתי להחלמה ולריפוי מכאב. הכאב נחווה באופן מוחשי מאוד בגוף:
בשרירים, במפרקים, בבטן, בגב, בעורף, בלסת - ולא משנה מה יראו הצילומים. אבל שורש הסימן נמצא במערכת העיבוד המוחית של סכנה. הכאב הוא שפה.
הוא הדרך של המוח לומר: "משהו בתוכך זקוק לתשומת לב, לעיבוד, להתארגנות מחדש."
במצבי כאב כרוני, מנגנון הכאב פועל לא בגלל שיש נזק, אלא בגלל שיש איום פנימי שלא קיבל ביטוי. הוא מאותת על:
הכאב הופך להיות השליח שמבקש שנעצור ונתבונן.
כאשר הכאב מופיע לאורך זמן והוא "לא הולך לשום מקום", הוא בעצם אומר: "הגיע הזמן להתבונן פנימה." לא להשתיק.
לא לנצח.
לא להילחם. להקשיב. כי הכאב לא מבקש שנהיה חזקים יותר להילחם מולו-
הוא מבקש שנהיה נוכחים יותר. סיכום כאב הוא מנגנון הגנה.
הוא לא טעות של הגוף, הוא לא חולשה, והוא לא גזירת גורל. כשהמוח חווה איום - פיזי או רגשי - הוא מפעיל כאב כדי לקרוא לנו להתעורר. והבשורה החשובה?