יש כאבים שבאים והולכים ויש כאלה שמגיעים כדי להישאר. במשך שנים הסתובבתי עם כאב כרוני שהפך להיות חלק מהשגרה שלי. הוא לא שאל אם נוח לי, הוא פשוט הגיע. לפעמים הוא צרב, לפעמים הוא לחץ, לפעמים הוא התפשט בלי סיבה נראית לעין. עברתי רופאים, טיפולים, בדיקות וניסיתי להאמין בכל פעם מחדש שאולי זה יעבוד אבל שום דבר לא עזר באמת.
בשלב מסוים, כשהתשובות הפסיקו להגיע, התחלתי לשאול שאלות אחרות. שאלות פנימיות יותר. מה אם הכאב הזה לא מעיד על תקלה אלא על מסר? מה אם הוא לא נועד לעצור אותי אלא להראות לי דרך שלא ידעתי שאני צריכה ללכת בה? לאט לאט התחלתי להבין שהגוף שלי מדבר איתי, שאני פשוט לא ידעתי איך להקשיב לו. המעבר משיכוך סימפטומים לריפוי עומק לא היה דרמטי, הוא היה שקט. הוא התחיל ברגעים קטנים שבהם בחרתי לשבת עם עצמי, לשאול את עצמי שאלות שלא העזתי לשאול קודם. לכתוב בלי לחשוב, לנשום בלי למהר, להרגיש בלי לדחוק את התחושות החוצה. הכאב, שהייתי בטוחה שהוא האויב הכי גדול שלי, הפך להיות מורה. הוא לימד אותי על פחדים ישנים, על רגשות מודחקים, על הצורך שלי בשליטה ועל הקולות הפנימיים שלא נתתי להם לגיטימציה. הוא פתח לי דלת לחיים אחרים. לא מדובר בתהליך קסם. זה לא תרגיל שמעלים כאב ביום אחד. זה תהליך שדורש סבלנות, כנות והרבה חמלה עצמית. אבל ככל שהתקדמתי, התחושה בגוף השתנתה. מערכת העצבים שלי התחילה להירגע. הגוף פחות נבהל, פחות התכווץ. פתאום היה שם מקום לנשום.
ככל שהכאב התרכך, משהו בתוכי התרחב. חזר לי החשק לחיות באמת, לא רק לתפקד או לשרוד. מצאתי את עצמי יוצרת, חולמת, מדברת, משתפת. גיליתי שיש בי דברים שלא ידעתי שקיימים. במובן הכי עמוק, הכאב הפיזי הוליד אצלי תהליך של התפתחות אישית. הוא אילץ אותי לעצור, ולגלות את עצמי מחדש. הוא גרם לי לוותר על הצורך לרצות, להוכיח, להחזיק. במקום זה, למדתי להסכים, להסכים להרגיש, להסכים להיות, להסכים להשתנות. היום אני מלווה אחרים במסע הזה, כל אחד בדרכו, בקצב שלו. לא כי אני יודעת את כל התשובות, אלא כי חוויתי בגוף שלי איך נראית דרך כנה וקשובה לריפוי. אני רואה איך גם אחרים מתחילים להבין שהכאב שלהם הוא לא תקלה אלא אות. אם אתם קוראים את המילים האלה וחיים עם כאב שכבר שכחתם איך זה מרגיש בלעדיו, תדעו שיש דרך אחרת, היא לא תמיד קלה, אבל היא קיימת. לעיתים היא מתחילה באבחנה רפואית, אבל היא ממש לא נגמרת שם. ברגע שבו מחליטים להקשיב פנימה, להבין מה הגוף מנסה לומר, מתחיל תהליך אחר לגמרי. ואם יש דבר אחד שאני יכולה להגיד בוודאות, זה שלא צריך להמשיך לחיות עם כאב. אפשר ללמוד דרכו משהו עמוק על עצמנו, ולאט לאט גם להשתחרר ממנו.