האם העובדה שמערכת הכאב ממשיכה לייצר כאב גם כשאין עוד סכנה ברקמות אומרת שמשהו במוח שלנו מקולקל?זו הייתה אחת התפיסות הראשונות שפגשתי בתחילת מסע ההחלמה שלי.
במשך שנים חייתי בתחושה שמשהו בגוף שלי אינו תקין, וכשנחשפתי להבנה שכאב יכול להיווצר ולהשתמר גם ללא נזק גופני מתמשך, הקלקול פשוט עבר כתובת: מהגוף אל המוח.
ומה אנחנו עושים עם משהו מקולקל? מנסים לתקן אותו. נאבקים בו. מנסים להדוף את התגובה שלו, לנטרל אותה, להשתלט עליה. אפילו לצעוק על המוח שיפסיק לייצר כאב. אלא שמתחת לכל הפעולות האלה נשאר אותו סיפור: משהו בי בוגד בי. אם קודם זה היה הגוף, עכשיו זה המוח. ולאט לאט הבנתי שהתפיסה הזאת אינה מתיישבת עם מה שאני לומדת על מערכת הכאב וגם לא עם מה שאני חווה בתהליך ההחלמה שלי.
מערכת הכאב לא נועדה לפגוע בנו. היא מערכת הגנה. המוח ומערכת העצבים לומדים, מנבאים, מתריעים ומבקשים לשמור עלינו מול מה שהם מזהים כאיום. והאיום הזה אינו מתקיים רק במרחב הפיזי. גם פחד, עומס, דריכות, חוויות עבר, קונפליקט רגשי, אמונות ודפוסים שאנחנו נושאים יכולים להיות חלק ממפת האיום שהמערכת שלנו למדה. המערכת יכולה ללמוד כאב. היא יכולה להפוך רגישה מדי. היא יכולה להמשיך להתריע גם כאשר אין עוד סכנה גופנית שמצדיקה את עוצמת האזעקה. אבל מערכת רגישה אינה בהכרח מערכת מקולקלת. ההבחנה הזאת שינתה עבורי הרבה. כי כשאני מניחה שמשהו מקולקל, אני רוצה לתקן אותו. כשאני מבינה שמשהו מנסה להגן עליי, גם אם הדרך שבה הוא עושה זאת כבר אינה משרתת אותי, אני יכולה להתחיל להיות סקרנית כלפיו. במקום: איך אני גורמת למוח שלי להפסיק לעשות לי את זה? נפתחת שאלה אחרת: מה המערכת שלי למדה כאיום, ומה היא מבקשת ממני להבין?ושם, עבורי, התחיל להתרחש שינוי עמוק.
הפסקתי בהדרגה לצעוק על המוח שלי. הפסקתי להתייחס לכאב כאל אויב שצריך להכניע. ככל שהקשבתי, התחלתי לזהות עד כמה הכאב שלי היה הגיוני בתוך סיפור החיים שלי. הוא הוליך אותי שוב ושוב אל מרחבי סכנה שלא ידעתי לזהות קודם, אל פחדים, עומסים, מערכות יחסים, דפוסים ודרכי חיים שלא הקדשתי להם תשומת לב. הכאב הפך מאויב למורה דרך. וזו אינה רק החלפה של מילים. נקודת המוצא הזאת משנה את תהליך ההחלמה כולו. כי כאב הוא גם תקשורת. וכשאנחנו בוחרים להקשיב במקום להדוף, יכולה להיפתח דלת אל עולם פנימי שלם ואל מה שהמערכת החכמה שלנו מבקשת לספר לנו.
יש משהו בתפיסה הזאת שמתחבר עבורי עמוקות גם לעולם שממנו הגעתי כאשת חינוך ולתפיסות הומניסטיות שליוו אותי הרבה לפני שעסקתי בכאב: האפשרות לראות את האדם לא כאוסף תקלות שצריך לתקן, אלא כישות שלמה, בעלת כוחות, חכמה פנימית ושאיפה להתפתחות.
וכשאני פוגשת אנשים שעברו תהליכי החלמה, אחת השאלות שמעניינות אותי ביותר היא לא רק האם הכאב חלף. אני שואלת: האם נשארתם אותם אנשים שהייתם לפני תהליך ההחלמה?מה הכאב הכריח אתכם לראות? מה הוא עזר לכם לשנות ולבנות? ואילו דברים בחייכם כנראה לא היו משתנים אלמלא נאלצתם לעצור ולהקשיב?
התשובות שאני שומעת שוב ושוב מזכירות לי מדוע המילה "תקלה" צרה כל כך עבור החוויה הזאת. אפשר וצריך ללמד את מערכת הכאב ביטחון. אפשר לשנות את מה שהיא למדה, להפחית איום וליצור מסלולים חדשים. אבל עבורי החלמה אינה מלחמה במוח שיצא משליטה. היא מערכת יחסים מחודשת עם מערכת שכל הזמן הזה ניסתה לשמור עליי. וכשאני מפסיקה לשאול מה מקולקל בי ומתחילה ללמוד את השפה שבה הגוף והמוח שלי מדברים איתי,
אני כבר לא עומדת מולם. אני מתחילה לעבוד איתם.